גוטפריד וילהלם לייבניץ (1646–1716) נחשב לאחד מגדולי ההוגים הגרמנים, שתרם תרומה עצומה לתחומים שונים בפילוסופיה, מתמטיקה והיסטוריה. בפילוסופיה, לייבניץ העשיר את הזרם הרציונליסטי בצורה אלגנטית, בעזרת רציונליזם מורכב ובשל. בניגוד לרציונליסטים לפניו, לייבניץ תיאר יקום רחב ומקיף יותר, שנבחר על ידי אלוהים להיות הטוב ביותר מבין כל העולמות האפשריים. עולם מושלם זה מאופיין במספר אינסופי של ישויות פשוטות שנקראות "מונדות" – ישויות שאינן תלויות במקום או בזמן. כל מונדה היא כמו מראה המשקפת את כל היקום מנקודת המבט שלה.
כמה מהטיעונים הבולטים של לייבניץ ביצירותיו "המונאדולוגיה" ו"תיאודיציאה":
1) הטיעון הקוסמולוגי שלייבניץ משתמש בו כדי להוכיח את קיום אלוהים. לייבניץ טוען שלכל דבר שקיים יש סיבה מספקת לכך שהוא קיים דווקא כך ולא אחרת. כדי לא להיגרר לשרשרת אינסופית של מאורעות מקריים, חייבת להיות ישות יסודית וסופית שהיא מקור כל המגוון הזה, וזו מה שאנו קוראים לו אלוהים.
2) טיעון לשלמות העולם. אלוהים כל-יכול, כל-יודע, מיטיב, והבורא החופשי של העולם. נניח שהעולם יכול היה להיות טוב יותר. אם העולם הזה אינו הטוב שבכל העולמות האפשריים, אז או שאלוהים לא היה חזק מספיק לברוא עולם טוב יותר, או שחסר לו ידע, או שלא רצה שהעולם הזה יהיה הטוב ביותר. כל אחת מהאפשרויות האלה סותרת את מה שאלוהים הוא.
3) בעיית הרע. מבקרי לייבניץ מצביעים על כך שכמות הכאב בעולם אינה מצדיקה את האמונה שאלוהים ברא את הטוב שבכל העולמות האפשריים. לייבניץ טוען שהסבל הוא טוב, מפני שהוא חלק מהטוב האינסופי של אלוהים. הרע הוא רק תוצאה של האינטליגנציה המוגבלת שלנו, שאינה מצליחה להבין את אופיין האמיתי של כוונות הבריאה של אלוהים. אנו קוראים לדברים "רע" כאשר אנו מסתכלים עליהם בבידוד, אבל ייתכן שהם טובים בקשר שלהם לאירועים ולתהליכים אחרים. בנוסף, לייבניץ מתעקש שהאושר האנושי על פני האדמה אינו יכול להיחשב כמדד שלפיו נשפוט את מידת הטוב שבעולמות.
