עמנואל קאנט (1724–1804), פילוסוף גרמני, נחשב לאחד ההוגים המשפיעים ביותר בתולדות הפילוסופיה המערבית. גם כיום השפעתו רבה, והוא קבע את האופן שבו מדברים על מטפיזיקה, תורת ההכרה, אתיקה, אסתטיקה, פילוסופיה פוליטית ותחומים נוספים.
על המוסר:
לפי קאנט, מוסר לא יכול להיות מבוסס על אושר או הנאה, מפני שאלו דברים סובייקטיביים, שמשתנים מאדם לאדם ומניסיון לניסיון. את המעמד המוסרי צריך להגדיר לפי הרצון הטוב שלנו והחובה שלנו, שמבוססים על השכל. קאנט ניסח שני עקרונות למעשים המוסריים שלנו:
1) עקרון ההכללה. עליך לפעול רק לפי כלל התנהגות שאתה יכול לרצות שיהפוך לחוק כללי שכולם יפעלו לפיו. לדוגמה, גניבה היא מעשה לא מוסרי, מפני שאי אפשר בכלל לדמיין עולם שבו כולם היו גונבים זה מזה.
2) האנושות כמטרה בפני עצמה. עליך לפעול כך שיצורים תבוניים לא יטופלו לעולם רק כאמצעי להשגת מטרה. להשתמש במישהו רק כאמצעי זה כמו להשתמש בו כמכשיר בלי הסכמתו; לעיתים זה כולל נתינת הבטחה שקרית, פגיעה בחופש וברכוש של אחרים, גרימת נזק וכדומה.
על האידאליזם הטרנסצנדנטלי:
קאנט טוען שאי אפשר לחוות חפצים בלי היכולת לייצג אותם במרחב ובזמן. לכן, מעבר לעולם הניסיון, אין לנו תחושות של חפצים שהשכל יכול לשפוט לגביהם. בהקשר זה קאנט הרבה להשתמש ב“טיעונים טרנסצנדנטליים” — טיעונים שמתחילים מעובדה שמקובלת עלינו מתוך החוויה שלנו, ואז מסיקים מה חייב להיות נכון כדי שחוויה כזאת תהיה בכלל אפשרית.
על שיפוטים אסתטיים:
לפי קאנט, לשיפוט אסתטי יש ארבע תכונות עיקריות שמבדילות אותו משיפוטים אחרים.
1) הוא חסר עניין עצמי: אנו נהנים ממשהו מפני שאנו שופטים אותו כיפה.
2) הוא אוניברסלי: חלק מהותי בשיפוט כזה הוא הציפייה שאחרים יסכימו איתנו.
3) הוא סובייקטיבי: אין תכונה אובייקטיבית אחת בחפץ עצמו שהופכת אותו ליפה.
4) הוא לא נותן לנו ידע על החפץ, מפני שהוא נשען על הרגשות שלנו כלפי התכונות של החפץ, ולא על התכונות עצמן. אם אני אומר: "הציור הזה יפה", אני לא מוסר שום מידע אמיתי על הציור. זה לא שיפוט שיכול להיות אמיתי או שקרי, אלא שיפוט שמבטא את הגישה והעמדה שלי כלפי אותו חפץ מסוים.
