מרטין היידגר (1889–1976) היה פילוסוף גרמני, שספרו הידוע ביותר הוויה וזמן השפיע מאוד על התפתחות הפילוסופיה האירופית המודרנית.
על משמעות החיים:
לפי היידגר, שאלת המטאפיזיקה וההוויה הלכה לאיבוד, מפני שלדעתו איננו יכולים לדעת דבר על ישויות מטאפיזיות. לכן הוא מציע לחשוב על שאלה מטאפיזית שלא מניחה מראש שום דבר כ"יש". המדע עוסק בישויות, אבל לא ב"אין". כדי להימנע מהנחה שיש ישויות, היידגר מציג את השאלה: "מהו האין הזה?".
במחשבה הרגילה, אנו מגדירים את האין על‑ידי שלילה של כל מה שקיים. אבל בעיני היידגר, האין הוא משהו שנמצא בתוך כלל הישויות. כדי להגיע אל האין, צריך להיות "באמצע הישויות כולן". הגילוי של הישויות כשלם נסתר בתוך מצבי רוח מסוימים, כמו שעמום ואהבה. למשל, שעמום אמיתי הוא כשכל דבר משעמם. באותו אופן, אהבה היא כשאתה מאוהב באדם אחד, וכל העולם כאילו נוצץ. גם בשעמום וגם באהבה מתגלה בפנינו השלם, ואנחנו מוצבים מול האין. יום אחד, העתיד יכול להפוך לבלתי בטוח, ותחושת פחד מפני הכול מציפה אותנו. אז כל הדברים שהיינו אדישים אליהם קודם כאילו פונים אלינו. במצב הזה החרדה עומדת לפני פתיחות. היא חושפת את כלל הישויות מתוך שלילה. היא חושפת את האין.
הישויות כולן כמו שוקעות, בגלל התנועה הדוחפת של האין כלפיהן. אבל האין אינו נפרד מן הישויות, אלא מתגלה בתוכן ודרכן. האין לא רק שולל, אלא גם "מאיין" את עצמו. האין מראה שיש משהו, ולא רק אין. "האין מאיין". במילים אחרות, מהות האיון היא ש"פעם ראשונה הוא מעמיד את הדא‑זיין לפני היש ככזה". בניגוד ללוגיקה, האין הוא מקור השלילה, מפני ש"הלא" יוצא מתוך האיון של האין. האיון איננו תהליך רחוק מאיתנו; הוא חלק מהחיים. אנחנו כל הזמן מעורבים בשלילה הזאת. למשל, אם מישהו מראה לי עט, הנוכחות היא בין העט לביני. מהצד השני של העט אין שם כלום בשבילי, אבל יש שם משהו בשביל מי שמחזיק אותו. האיון של האין מופיע גם באפשרויות שלא מתגשמות: כאשר אנחנו מממשים אפשרות אחת, אנחנו חוסמים אפשרות אחרת. במילים אחרות, חלק מהאפשרויות מתגלות רק מפני שאחרות נסתמות.
הפעילות של האין בתוך ההוויה נסתרת מאיתנו. אנחנו תמיד מקדימים את עצמנו, צועדים לפני מי שאנחנו כרגע. מפני שאנחנו סופיים, המשמעות של חיינו נקבעת על‑ידי פעילות האיון הזאת. כשאנחנו בוחרים אפשרויות חיים מסוימות, אנחנו מתקדמים לעבר המוות, שבו כל האפשרויות מסתיימות. התקדמות זו פירושה להיות מוחזקים בתוך האין: לצפות אל אפשרויות, ואז ליפול חזרה אל בין הדברים, אל תוך הדברים. לכן, המוות נותן משמעות לבחירות שלנו ומשחק תפקיד חשוב בזמןיות של ההוויה. אילו היינו בני אלמוות, חיינו היו חסרי משמעות. בלי תמותה, הבחירות שלנו לא היו חשובות, מפני שכל האפשרויות היו תמיד פתוחות בפנינו. שום דבר לא היה חשוב באמת, כי הכול היה גלוי ושום דבר לא היה נסתר. חירות וזהות עצמית של ישות אלמותית אינן מתגלות, מפני שאין לה אפשרויות אמיתיות לפעולה. אם האיון של האין לא מתרחש, אין קשר להתגלות של ההוויה. אין הוויה ככזו, ולכן אין גם חירות היוצאת מתוך ההוויה. לכן, התיאור של חיי האדם אצל היידגר כולל גם מימד נורמטיבי: "תהיה אתה עצמך" פירושו לחיות את חייך ולעשות בחירות. מפני שהתמותה שלך נוכחת כאן ועכשיו, עליך להיות אחראי – כלומר, להחליט בשביל עצמך.
